הילד מתבכיין - מה הסיבות ומה נכון לעשות?

מכירים את זה שיש ימים שבהם זה מרגיש שהילדים פשוט לא מרוצים משום דבר? הם מקטרים, נאנחים, נגררים אחרינו ומתלוננים על כל דבר בטון מתמשך ומתייפח ומשפטים שנמרחים כמו מסטיק - "אבל אמאאאא!", "זה לאאא הוגן!", "אני לא יודעעע איך!". כל בקשה קטנה הופכת לסאגה מתישה, וכל ניסיון שלנו להרגיע או לפתור את הבעיה – לא באמת עובד.

התגובה האינסטינקטיבית שלנו? "תדבר יפה", "די להתבכיין", "אם אתה רוצה משהו – תגיד כמו שצריך". אבל אם נקשיב מעבר לטון המתבכיין, נגלה שהתבכיינות היא לא הבעיה – היא רק הסימפטום.

לפעמים הדמעות נתקעות

החיים מלאים בתסכולים – גם עבורנו, ובטח עבור ילדים. אולי חבר העליב אותם בגן? אולי הם הרגישו קטנים מדי לעשות משהו שרצו? אולי הם התגעגעו אלינו ולא ידעו איך לבטא את זה? אולי הם רצו לשלוט במשהו ופשוט לא הצליחו?

כשהתסכול מגיע לנקודה שבה אין לו פתרון – הדרך הבריאה ביותר להתמודד איתו היא בכי אמיתי. הבכי מאפשר לילד לשחרר את התחושה של חוסר התוחלת ולהסתגל למה שאי אפשר לשנות. כשילד בוכה בכי עמוק, אפשר ממש לראות את השחרור ואת הרוגע שמגיע אחר כך. 

אבל לפעמים הדמעות לא מצליחות לרדת עד הסוף. לפעמים הן פשוט נתקעות.

משהו עוצר את הבכי והרגש נשאר בפנים. אולי הילד קיבל מסר שאסור לבכות, שרק ילדים קטנים בוכים, אולי מישהו בסביבה הקרובה שלו משדר לחץ לנוכח הבכי שלו, ואולי הוא מאוד רגיש ויש לו קושי בעצמו להרגיש את העוצמה של הרגש.

וכשהילד נלחם בדמעות הן נהיות ״שטחיות״.
ושם זה התפקיד שלנו לעזור לדמעות לרדת עמוק יותר, לעזור לילד שלנו להגיע לבכי עמוק ואמיתי, כזה שמשחרר.

קורה גם שהדמעות לא רק נתקעות, אלא נעלמות לגמרי. אז הן כבר מוצאות דרך אחרת לצאת – דרך תוקפנות ואגרסיביות. אבל על זה נדבר בפוסט נפרד.

אז מה עושים? איך עוזרים לילד לשחרר את הדמעות התקועות?

התגובה הכי אינטואיטיבית שלנו היא לעצור את היללות – אבל מה שהכי יעזור זה דווקא ההפך, להתנהג כאילו הדמעות הן אמיתיות. במקום לומר "תדברי יפה, אני לא מקשיבה ככה", נסו לומר: "נשמע שקשה לך עכשיו. אני כאן.", "זה באמת מבאס כשלא מצליחים", "רצית את זה ממש, וזה לא הסתדר… זה קשה".

נתייחס לבכיינות כאל בכי אמיתי לכל דבר. נשתמש בהמון רכות, מילים חמות, חיבוק חזק. ניתן לגיטימציה לעצב, כאילו באמת קרה משהו מבאס. וכך נעביר לילדים שלנו את המסר שתמיד מותר להם לבכות, ושאנחנו המקום שלהם לנחמה.

ההתבכיינות היא לא מניפולציה, היא צורך ריגשי. הילד לא מנסה "לשלוט" בנו, הוא רק מחפש דרך לשחרר את התסכול. ואם נאפשר לרגש מקום אמיתי, הוא ימצא את הדרך לצאת.

וכשמאפשרים לבכי להשתחרר?

כשהדמעות סוף סוף זורמות, משהו משתנה. אחרי בכי אמיתי, מגיעה תחושת רגיעה. הילד נרגע, נושם אחרת ומחפש את הקירבה שלנו.

ואז, בלי שמרגישים, ההתבכיינות פשוט… נעלמת. לא כי דיכאנו אותה, אלא כי עזרנו לה להגיע למקום שבו היא באמת חיפשה להיות – בדמעות ששחררו את כל מה שהיה תקוע בפנים.

אז בפעם הבאה שהתבכיינות תופיע בבית, נסו לעצור רגע ולשמוע מה היא באמת מבקשת. אולי כל מה שהיא צריכה זה מקום בטוח לדמעות אמיתיות.